הטלפון שקיבלתי בעשר בבוקר לא הפתיע אותי.
"יותם, אבא שוב צריך את עזרתך." אמרה אמא.
"שוב פעם אמא…? איך זה קרה הפעם?"
"ובכן… יש לנו מיטה זוגית רחבה למדי…"
"לא אמא, את יודעת טוב כמוני שזה לא קשור לגודל מיטה. זה קשור לדבר אחד – מזרונים."
אמא שתקה מהצד השני כמה שניות ואז אמרה "אני לא יודעת על מה אתה מדבר יותם. אבא לא צריך מזרון אורטופדי, הוא בריא כמו שור."
"כן, כמו שור…" מלמלתי, "הוא בטח גם לא צריך כרית אורטופדית כי חוץ מזה שהוא בריא כמו שור הוא גם קליל כמו נוצה ולכן יכול לעופף ל…"
"טוב, הבנתי." קטעה אותי אמא בקוצר רוח, "אתה בא?"
"כן, אני בא…" מלמלתי.
מזרון אורטופדי – יום אחד גם אבא יבין…
נכנסתי לחדר השינה של הוריי. לפני הייתה אותה מיטה זוגית ישנה, ועליה שכב אבא. הוא לא הזיז את ראשו, רק את עיניו כאשר נכנסתי. והוא לא צריך כרית אורטופדית היא אומרת לי…
"הא… יותמי, מה אתה עושה פה?" שאל אבא בהפתעה מעושה.
"אתה יודע טוב מאוד מה אני עושה פה. אני רק מקווה שיום אחד תבין שאם תקשיבו לי ותקנו מזרון אורטופדי לא אצטרך לבוא לכאן כל יומיים כדי לעזור לך לקום מהמיטה…"
ניגשתי לאבא והחלתי בטקס הקבוע – הזזתי את ידיו ורגליו בעדינות כדי לשחרר את השרירים ולהזרים את הדם לגפיים.
אבא רטן ואמר "אני לא מבין מה הקשר בין מזרונים ל…"
"אבא, אתה עוד צעיר! אתה בקושי בן חמישים!" אמרתי, "לאנשים בגילך לא צריכות להיות בעיות גב כמו שלך יש אלא אם יש משהו חיצוני שמשפיע עליהם."
מיטה זוגית זאת לא הבעיה
חצי שעה אחר כך אבא כבר היה על הרגליים. הוא התמתח ועיסה את עורפו בידו.
"יותמי, אני לא מבין למה אתה כל כך אנטי. יש לנו מיטה זוגית מצויינת."
"בסדר אבא, יש לכם מיטה מצויינת, אבל אני מדבר על משהו אחר."
"יש לנו גם מזרון על הכיפאק."
"לא נכון. מזרונים על הכיפאק לא גורמים לאדם שישן עליהם להתאבן כל יומיים."
"יותמי, סבא שלך ישן על המזרון הזה במעברה והוא לא התלונן לרגע…"
"אז לך לישון במעברה אבא! נו, באמת, זה התירוצים שאתה נותן לי? שסבא ישן עליו במעברה…?"
"המפף!" אמר אבא.
ניסיתי גישה אחרת. אמרתי "אבא בוא נעשה ניסיון. נלך עכשיו אל חנות מיזרונים ונקנה לך ולאמא מזרון אורטופדי. נסה לישון עליו שבוע. אם לא יהיה לך נוח –תגיד לי ואני אחזיר את המזרון. בסדר…?"
"המממפף…! בסדר…" אמר אבא ועיסה שוב את עורפו.
הבטתי בו מעסה את עורפו ונאנק מכאבים. "אולי נזרוק גם איזו כרית אורטופדית תוך כדי הקנייה…" מלמלתי.
כרית אורטופדית חינם – שיהיה, אתם יודעים…
חודש אחר כך ישבתי עם לפקוביץ' מהמשרד לקפה באחד הערבים.
"יותם, מה קרה שכבר חודש אתה לא נעלם באמצע היום?" שאל לפקוביץ'.
"מזרון אורטופדי, זה מה שקרה." אמרתי בחיוך.
"מה…? מזרון…?" צחק לפקוביץ'.
"טוב… לא רק. גם כרית אורטופדית – אתה יודע, קיבלנו בחינם, שיהיה אתה יודע."
לפקוביץ' צחק. "לא להאמין שלקח לך לשכנע את ההורים שלך כל כך הרבה שנים לקנות מזרונים חדשים…"
"כן זה מדהים…" אמרתי בחיוך, "את אותה מיטה זוגית ישנה הם לא הסכימו להחליף, אבל לפחות את המזרונים, שזה בעצם מה שחשוב. אבל אתה יודע מה עוד יותר מדהים? עכשיו, אחרי שיש להם מזרנים נורמאליים ואבא לא נתפס כל יומיים – הם כבר לא מתקשרים אליי בכלל…"
