אני מרכיב משקפי ראיה כבר מגיל 6. חוץ מזה שבילדות הילדים האחרים היו קוראים לי "משקפופר" לא ממש הייתה לי בעיה עם העניין. בגיל 12 גיליתי שאפשר להחליף מסגרות משקפיים ומאז אני אפילו די מחבב את העובדה שאני לא רואה 6/6. בכל פעם שאני מחליף מסגרת אני מרגיש כמו אדם חדש ושונה שמשדר לסביבה משהו אחר.
מאז שגיליתי את האופציה המדהימה הזו אני מתייצב אחת לחודש באיזה חנות משקפיים ובוחר לי מסגרת חדשה למשקפיים. יש כל כך הרבה עיצובים וצורות שאני באמת יכול לבחור מסגרת לפי מה שבא לי להיות באותו החודש. לפעמים בא לי לשדר צבעוניות, לפעמים בא לי להיראות ילד טוב ולפעמים אני רוצה להשיג מראה של ברנש. זה מדהים איך פרט כל כך קטן משנה כל כך הרבה.
יש ימים שבהם לא בא לי בכלל על המשקפיים ואני מתלבט אם לעבור ניתוח הסרת משקפיים, בינתיים אני מרכיב עדשות מגע יומיות כאלו ואז יש אנשים שממש מתקשים לזהות אותי.
לקחת מהעולם ביסים גדולים
כל עניין החלפת מסגרות משקפיים אחת לחודש, מעבר לעובדה שהיה כיף אמיתי, גם הציל אותי פעם ממבוכה גדולה.
זה היה בימי השירות הצבאי שלי. זו הייתה תקופה בה רציתי לקחת מהעולם ביסים גדולים ובהתאם למדיניות הזאת החלטתי שאין פסול מלצאת עם שני בחורות במקביל, החיים קצרים ואני צריך למצוא את המכסה שלי, אם כל פעם אני אצא רק עם אחת אז זה יכול לקחת יותר מדיי זמן, לא ככה?
בקיצור, בצבא לא ראו בעין יפה את הפטיש שלי למסגרות ססגוניות ולכן בזמן השהות בבסיס הרכבתי משקפי ראיה רגילות ומשעממות או עדשות מגע יומיות. באפטרים הייתי בא עם המדים אל חנות משקפיים שהייתה ממש קרובה לבסיס.
באותה התקופה הכרתי שתי בחורות נחמדות, כל אחת בנפרד. חיילות קרביות, מצודדות ויפות תואר, באמת ממיטב בנותינו. הן היו כל כך נפלאות שהחלטתי שאני חייב לבדוק את שתיהן.
אהבתי פעם נערה עם משקפיים
ובכן, ביום שישי אחד שתיהן יצאו הביתה לשבת. שתיהן התקשרו ורצו לקבוע איתי. אני כל כך נחמד שלא יכולתי להגיד לא, אז מה שעשיתי ברוב טיפשותי זה לקבוע עם אחת מהם במסעדה שאני מאוד אוהב ולהזמין את השנייה לאותה המסעדה שעתיים מאוחר יותר.
ממש באותו היום רכשתי מסגרות משקפיים צעקניות במיוחד באיזה חנות משקפיים בדרום העיר וכבר רציתי להרכיב אותן. בשעה 8 אספה אותי בחורה מספר 1 והלכנו למסעדה. היא הרכיבה משקפי ראיה רגילות אבל עדיין נראתה מעולה. אכלנו, שתינו יין, פטפטנו באמת היה נחמד. האמת שהיה כל כך נחמד עד ששכחתי להסתכל על השעון. כנראה שעברו השעתיים שהקצבתי לו ובחורה מספר 2 התייצבה במסעדה והתיישבה באחד השולחנות הקרובים.
הבנתי שאני צריך לפעול מהר אז קמתי לשירותים כדי להתקשר משם לבחורה השנייה ולנסות להוציא אותו מהמסעדה איכשהו. בעוד אני צועד אני שומע את בחורה מספר 1 קוראת בקול לכיוון בחורה מספר 2: "אחותי, מה את עושה פה, לא מספיק אני צריכה לסבול אותך שבועיים רצוף בשטח".
הבנתי שנכנסתי לפלונטר רציני. הגברתי את צעדיי ובאותו הזמן שלחתי יד לתיק ושלפתי עדשות מגע יומיות שנשארו שם מהבוקר.
מזל שהמציאו עדשות מגע יומיות
עדשות מגע יומיות היו הסיכוי שלי לצאת מהתסבוכת הזאת. ידעתי ששתיהן לא יזהו אותי ללא מסגרות משקפיים צבעוניות שאפיינו אותי כל כך. החלפתי בין המשקפיים לעדשות והוצאתי את הראש להציץ למסעדה. בחורה מספר 1 ובחורה מספר 2 כבר ישבו באותו השולחן והריצו דחקות מהפעילות האחרונה שלהן ביחד. הבנתי שאם אני לא פועל עכשיו אני בצרות. יצאתי משם לכיוון הכניסה מבלי להסתכל לאחור. כשיצאתי הגנבתי מבט פנימה וראיתי את בחורה מספר 1, שלהזכירכם מרכיבה משקפי ראיה, מביטה לכיוון שלי במבט חושד תוך אחיזת המשקפיים. ברחתי משם כל עוד נפשי בי. רצתי ורצתי כדי להתרחק ממקום הפשע. הדבר היחיד שהצליח לעצור אותי היה חלון ראווה של חנות משקפיים שהציג מסגרת חדשה ומדהימה. ביום ראשון בבוקר הן כבר היו שלי
