אני זוכרת את המזרן הראשון שקנינו. אישי ואני. היינו זוג צעיר מאד. פעם התחתנו צעירים. אפילו צעירים מאד. לא גרנו ביחד לפני החתונה, כנהוג בימים אלה. גם לא היה לנו רכוש משותף לפני החתונה, כמו שנהוג בימים אלה. בעלי בא מבית הוריו לחתונה ואני הגעתי מבית הורי וביחד חזרנו לדירה השכורה. לא לדאוג: לא היינו כל-כך תמימים כמו שזה נשמע. גם אנחנו ידענו דבר או שניים ולא רק במובן התנ"כי…
ידענו שצריך להחליף את המזרן הנורא שקבלנו מהחבר הנדיב שנתן לנו מזרן זוגי לליל הכלולות. לא, מיטה לא היתה מתחת למזרן מלא הגושים והבליטות.
ספרנו את כספי המתנות. (היה מעט! פעם נתנו סיפולוקסים – 6! סט קרמיקה של לפיד לאוכל וקפה – מתנה משותפת ממחצית המוזמנים… ) והחלטנו שקונים מזרן מעולה. בדקנו והתייעצנו וחזרנו הביתה עם מזרון קפיצים בגודל 140X190 (היינו מאד מאוהבים וישנו קרוב-קרוב). באמת חזרנו לדירה השכורה עם המזרן. כן, באותו היום, מיד עם הקנייה (לא ידעו אז שצריך לחכות להובלה שבועיים-שלושה), העמסנו את המזרן על גג הטנדר שבעלי הצעיר והנלהב הצליח לגייס מהמפקד שלו בצבא. חנכנו את המזרן מיד. היה תענוג כפול ומכופל. הקנייה הטובה ביותר שעשינו.
המזרן שירת אותנו נאמנה במשך שנים. עבר מדירה שכורה אחת לשניה ולשלישית ולרביעית ובסוף לדירה משלנו. הוא ספג כעסים וצחוקים, שינת כפיות ושינה של כעס גב אל גב, גם שלושת ילדינו נהנו ממנו כשהגיעו להתכרבל עם אמא-אבא באמצע הלילה. המזרן גם ספג הרבה הרטבות כי פעם לא היו חיתולים חד-פעמיים… הוא ספג הכל עד שיום אחד אמר די וקפיץ אחד התנתק ודקר את ישבני…
בלב כואב הורדנו אותו ושמנו ליד הפח ומיד הוא נעלם. תמיד יש מישהו שזקוק למשהו…
התרחבנו, תרתי-משמע, והמזרן הבא היה מזרון אורטופדי עם מיטה מעוצבת (ולא רק משטח עץ על רגליים קצרות). תענוג. גם יפה וגם נוח. גם רחב (160X190), התרחבנו אך לא התארכנו… עדיין הילדים הגיעו באמצע הלילה ובעיקר בשבתות להצטופף במיטה של אבא-אמא. האושר של החיים.
השנים חולפות. הילדים כבר לא מגיעים למיטה. עכשיו זה תור הנכדים שאוהבים לישון אצל סבא-סבתא. כן, גם הם מגיעים באמצע הלילה. הם אוהבים להתכרבל בינינו במיטה הענקית (עכשיו יש לנו מיטה מרובעת 180X190). החלפנו כמה וכמה מזרנים. גם מזרון קפיצים, גם מזרון אורטופדי אחד או שניים. אך העיקר שאנחנו עדיין, אחרי 40 פלוס שנים, ישנים קרוב-קרוב.
